אזכור אותך תמיד


"מאמי, אני צריכה לספר לך משהו.. תבטיחי שלא תכעסי עלי.." , אמרה לי מיכל, זוגתי , חודש אחרי שאיבדנו את בננו האהוב. מה היא יכולה כבר לספר לי ,שיכעיס אותי כל כך? הבטתי עליה בפליאה וחיכיתי לשמוע במה רצתה לשתף אותי.

"כשהיית מאושפזת , לא באמת הייתי כל הזמן בדיונים בבסיס כמו שאמרתי, אלא דאגתי לקבורה כהלכה לבן שלנו, בבקשה על תכעסי עלי.. היה לי חשוב שיהיה לנו זיכרון , שיהיה לו קבר ראוי. לא רציתי לערב אותך, כי זה היה הדבר האחרון שעניין אותך , להתעסק בקדישא וקבורת עוברים".

כעסתי עליה?.. ממש לא! האם הבנתי למה זה כל כך חשוב..? גם לא ממש. לא בגלל שלא אהבתי אותו , או לא חשבתי שהוא ראוי לקבורה כהלכתה, אלא משום ששום דבר לא עניין אותי בימים ההם. כלום.. הדבר היחיד שרציתי , זה למות ולהצטרף אליו , לא מעבר.

אז האם זה נכון או לא? האם צריך לקבור, בחלקה ידועה ולציין יום בשנה , "לתת במה" לכאב ולקושי , לתת נקודת ציון לאובדן? או אם תרצי לקרוא לזה אחרת, כישלון אולי? מה , לציין בכל שנה בתאריך מסוים את חוסר היכולת שלי לשאת הריון?


כן, גם מחשבות כאלה עברו בראשי באותם ימים.. אבל לא כעסתי על מיכל. הבנתי אותה מאוד ..ולימים , הודיתי לה

על כך, ואודה עד יומי האחרון.

הנצחה היא נושא חשוב ומרכזי כאשר מתמודדים עם לידה שקטה ואובדן הריון בשלבים מתקדמים

הצורך בהנצחה והיכולת ליצור מזכרת כלשהי מהתינוק שלכם מקבלים משמעות רבה ועמוקה במיוחד לאחר אובדן תינוקות רכים ולידה שקטה. מכיוון שהלידה השקטה מביאה איתה סוג שונה של אבל והתמודדות היא מדגישה את הצורך שלכם להנציח את התינוק שלכם בדרכים שונות. ההנצחה משמשת לכם כהוכחה שהתינוק שלכם היה קיים, שהוא נפטר ושצריך לזכור אותו ולהתאבל על מותו.

בשונה מהתמודדות עם מוות של אדם או תינוק שנוהגים בהם מנהגי אבלות כמו שבעה, הלוויה וקריאת קדיש, במקרה של לידה שקטה העדר הטקסים והמנהגים הכרוכים בהתמודדות עם אבל מעמיד אתכם ההורים במצב לא פשוט. הקושי בהתמודדות עם אבל על תינוק ללא הכרה מצד הסביבה גדול מאוד ולעיתים נראה כי חוץ מכם אף אחד אינו זוכר את התינוק שלכם וכולם ממשיכים הלאה.

ישנן דרכים רבות להנציח את זכרם של התינוק/ת שלכם , החל מנטיעת עצים, הנצחה בפינות הנצחה בבתי עלמין בחלקות העוברים, וכמובן , לבקש קבורה יהודית כהלכה שמקומה ידוע , עם מספר חלקה שאותה ניתן לפקוד מתי שחשים צורך להתייחד עם זיכרו/ה.

מיכל דאגה שבננו יקבר בבית העלמין בחולון , בחלקת העוברים , בחלקה מספר 51א , בין עשרות חלקות , שהולכות ומתרבות עם הזמן.

חלק משיקום וריפוי הלב, היה גם ביקור בקיברו של בני, היה לי סלע קבוע, ישבתי וכתבתי לו כל חודש , שיתפתי אותו בהתקדמות שלי , ולכן שמחה שמיכל השכילה לעשות ומצאה את תעצומות הנפש לעסוק במלאכת הקודש הזו, ולהעניק לבננו קבורה .


חשוב לי מאוד לציין לסיום , שהפוסט שלי מהווה את נקודת המבט שלי בלבד. יש נשים שבוחרות שלא לקבור או להנציח, וגם זה כמובן בסדר גמור, כל אישה תעשה מה שמרגיש נכון לליבה ותחושותיה .

אני לא בחרתי באותו הרגע להנציח אבל אודה לנצח לזוגתי על שחשבה לעשות זאת עבורי...