חכמון! פישר חכמון! מי רצתה קדישא?!?

גם אני הייתי שם, בדיוק שם ... שבוע 21 להריון, בטן קטנה מאוד עדיין, מובלת לאזור חדרי הלידה,

אין יותר יכולת ספיגה לכרית תחת ראשי, הדמעות לא יכולות לעצור לרגע אחד אפילו.


ממש בעוד כמה שעות יקרעו ממני את בני שבועט עכשיו ברחמי נמרצות,

לא יודע שאלו שעות חייו האחרונות ...


מכניסים את המיטה שלי לחדר הכנה לקיסרי (שום קשר למצבי כמובן ... אני בדרך ללידה רגילה, רק שקטה יותר).


ניגשת אלי האחות ושואלת, "למה את בוכה חמודה"?


למה! נו באמת למה! מרוב שמחה והתרגשות שאני עומדת ללדת ילד מת!

כל שאלה מטופשת שכזו, כל חוסר רגישות, חוסר טאקט של הצוותים הרפואיים, רק חורט על ליבך עמוק יותר את הכאב שממילא נמצא שם.


וכאילו שלא הספיקה הסטירה הזו... גם במחלקת הנשים,


לא העבירו את הצוותים הדרכה בסיסית לטיפול באישה שחוותה אובדן, כשבבוקר שלמחרת הלידה, אחרי לילה קורע מבכי, נכנסה האחות לחדר (שחלקתי עם עוד שתי נשים מחלימות מכל מיני...), בצעקות,

"חכמון! פישר חכמון! מי רצתה קדישא?!?"

כן .. חבל שלא השתמשה פשוט במערכת הכריזה, כי לא שמעו במחלקה השכנה שאני צריכה קדישא.


ואני בכלל לא ביקשתי קדישא(!) אלא מיכל, זוגתי,

שרצתה לקבור את בננו בדיסקרטיות,ולמנוע ממני באותם רגעים את המידע הזה..

ואלה רק שתי דוגמאות מתוך מסכת "התעללויות" נפשיות שחוויתי, בנוסף לאובדן עצמו שהקושי שלו ממילא לא ניתן לעיכול ...


לצערי, טראומת אובדן ההריון לא מסתיימת בחדר הלידה, שזורים בה מגוון מקרים של חוסר רגישות, אטימות,

או סתם טימטום של הצוות הרפואי, או משרדים ממשלתיים למיניהם (כמו המכתב מביטוח לאומי עם ציור הבלונים "מזל טוב להולדת בנך!" תודה .. באמת..).


חולף לא מעט זמן עד שאישה יכולה לחזור ולעמוד על רגליה, כשהיא נקרעת מול הפיצול הבלתי אפשרי,

של אחיזה בטראומה ובכאב, למול הרצון להמשיך בחייה .. המצב הזה מאוד מורכב ובחלק גדול מן המקרים דורש טיפול, וגם ניתן לטיפול ולריפוי מלא של הנפש הפצועה ...


אני רוצה להכיר לך את שיטת "5 השלבים בדרך לריפוי"

שיטה שאותה פיתחתי, המיועדת לטיפול בטראומות לידה, ואובדן הריון ..